Histoire d’une vie, Histoire de silences : une poétique de la mémoire

Résumé Fr En He

L’une des caractéristiques les plus originales de l’écrivain Aharon Appelfeld réside dans son écriture du silence. Des silences est plus exact, car selon la parole qui les fait résonner, ils offrent des tessitures multiples : silence heureux d’une mère contemplative, silence recueilli des hommes en prière, murmure intérieur de l’enfant solitaire, gorge fermée de l’enfant traqué, cinéma muet des scènes d’horreur, secret de la judaïté, aphasie du survivant ou encore épaisseur d’un silence floconneux que traverse le mot allemand pour revenir à la surface et faire surgir la mémoire.Entre non-langage, langues à taire, langue à apprendre, langue à désapprendre, l’écriture nue d’Aharon Appelfeld se fraie une âpre voie. Le style – l’inscription, sur la page, des mots et du néant dont ils émergent – reconstitue une identité et donne voix à l’écrivain par-delà l’exil, la perte du pays, la perte des langues et des êtres chers qui les parlèrent.Cette contribution se propose de mettre à jour quelques-uns des enjeux de l’écriture du silence.

One of the most original features of the writer Aharon Appelfeld is his writing of silence. Or rather of silences, since according to the words which make them resonate, they offer multiple textures : the blissful silence of a contemplative mother, the concentrated rapt silence of men in prayer, the inner whispers of a lonely child, the stuffed throat of the chased child, the silent cinema of horrific scenes, the hidden Jewishness, the aphasia of the survivor or the thick silence springing out of a German word and thus reviving past memories.Among all these non-languages, silenced languages, languages to be learnt and languages to forget, the naked writing of Aharon Appelfeld struggles its way through. His style—the inscription of the words and of the nothingness from which they originate—reconstructs an identity and gives a voice to the writer despite the exile, the loss of the homeland, of the languages and of the loved ones who used to speak them. This contribution shall attempt to update some of the stakes of this writing of silence.

ייחודו של אפלפלד נעוץ בכתיבת השתיקה או ליתר דיוק : השתיקות. שתיקה מאושרת של אם מתבוננת, שתיקת המתפללים, מלמול פנימי של ילד בודד, גרון חנוק של ילד חרד, ראינוע אימים, אפאסיה של ניצול, סוד היהדות, שתיקה זועקת של מילה גרמנית המשמשת זרז להיזכרות. אפלפלד נאבק בכתיבתו בהעדר שפה, בשפת הדממה, בלשון נלמדת ובלשון נשכחת. סגנונו, פועל יוצא של מילים ושתיקות מהן נוצרו, יוצר את זהותו של הסופר ומשמיע את קולו למרות אובדן עולם ילדותו וכל שאהב.