Dancing, Standing Still: Back to the Hidden Source

Résumé En Fr He

Dancing, Standing Still (1993), is one of the more daring products of Israeli Postmodern fiction. It is a spoken monologue, a performance, uttered by a young woman whose life had been shattered. Her world contains three men, between whom she alternately moves – her husband, her beloved and her former lover. She has a daughter that was taken from her, and it is unclear whether she is looking for her of accepting her loss. She has parents who do not remember her name, and for her part, she is filled with feelings of estrangement towards them. There is an abundance of episodic characters, appearing in her life only to disappear again from whence they came. The book is composed of image upon image, segment upon segment, a nightmarish collage whose parts are not truly linked. Its diverse pieces are written in different codes: some of them more or less life-like, most of them surrealist and grotesque. Beyond the breathtaking grotesque carnival of nightmarish situations, are two noticeable underlying traumatic issues, One of them is the destruction of the private home as a consequense of the collapse of the heroine’s marriage. The other one is the desperate yearning to the daughter she had lost. A re-reading of Dancing, Standing Still reveals the fact, that at this almost forgotten inaugural novel’s dense core lies the root to many different phenomena that have developed and spread out in Shalev’s later books: characters, underlying themes, storylines, emotional materials, spoken sentences, grotesque patterns and figurative systems. One daresay the dense mental materials that had erupted lava-like from the author’s psyche, settling as concrete images on the pages of Dancing, Standing Still, constituted a primal reservoir, from which she has been drawing threads to this day.

Le premier roman de Zeruya Shalev, Danser, s’arrêter (1993), est l’un des produits les plus audacieux de la narration israélienne post-moderne. C’est le monologue dramatique d’une jeune femme dont l’existence est brisée : elle passe sa vie soit avec son mari, soit avec son amant, soit avec son amant précédent ; elle a une fille qui est absente, ses relations avec ses parents sont conflictuelles… Le texte est fait d’images séparées, une sorte de collage surréaliste et grotesque, reflet d’un vrai cauchemar centré autour de son couple détruit et de l’absence de sa fille. En fait, ce roman de jeunesse, peu étudié, est le noyau dur des thèmes et des romans que Zeruya Shalev écrira par la suite. On pourrait peut-être le définir comme le réservoir de base de l’ensemble de sa narration.

‘‘רקדתי עמדתי’’ (1993), הרומן הראשון של צרויה שלו, הוא מן התוצרים הנועזים והמתסיסים ביותר של הסיפורת הישראלית הפוסט מודרנית. זהו מונולוג מדובר, סוג של מופע, מפי אישה צעירה שחייה שבורים לרסיסים. יש בעולמה שלושה גברים שהיא נעה ביניהם חליפות – הבעל, האהוב והמאהב לשעבר. יש לה ילדה שנלקחה ממנה והיא ספק מחפשת אותה, ספק משלימה עם היעדרה. יש לה הורים שאינם זוכרים את שמה והיא, מצידה, מלאה ניכור כלפיהם. יש עוד שלל של דמויות אפיזודיות המופיעות בחייה ונעלמות כלעומת שבאו. הספר בנוי תמונות תמונות, קטעים קטעים, כקולאז’ מסויט שחלקיו אינם מתקשרים זה לזה באופן ממשי. קטעיו כתובים במפתחות שונים: מקצתם דמויי-מציאות פחות או יותר, רובם סוריאליסטיים וגרוטסקיים. מעבר לקרנבל עוצר הנשימה של מצבים מסויטים, מסתמנים ברומן שני נושאי יסוד טראומטיים. האחד הוא חורבן הבית הפרטי עם התמוטטות נישואיה של הגיבורה, והשני הוא כמיהתה הנואשת לילדה שאבדה לה. קריאה חוזרת ב’רקדתי עמדתי’ מגלה, שרומן הביכורים הכמעט-שכוח הזה מכיל בתוכו כמו גרעין דחוס, את שורשיהן של תופעות רבות שהתפתחו ונפרשו בהרחבה בספריה הבאים של שלו: דמויות, נושאי יסוד, קווי עלילה, תכנים נפשיים, משפטים מדוברים, תבניות גרוטסקיות ומערכות פיגורטיביות. ניתן להעז ולומר, שהתכנים הנפשיים הדחוסים שפרצו כמו לַבָּה מתוך הלא-מודע של המחברת והתקרשו כתמונות מוחשיות על דפי ‘רקדתי עמדתי’ הם המאגר הראשוני שממנו היא מושכת חוטים מאז ועד היום.