A Lamenter in Leopard-print Pants

Résumé En Fr He

Zeruya Shalev is a lamentational author. Like Dahlia Ravikovitch, the great poet who influenced her, she adopted the model of classical biblical lamentation and redesigned it in accordance with her worldview. But unlike Dahlia Ravikovitch, the modernist who laments in her poetry for youth that has been lost and will never return, Shalev laments, in a post-modern style, a youth that apparently never was, and is experienced in the form of a pastiche. The difference between the two is expressed in the position of the speaker or narrator. Ravikovitch maintains the structure of the biblical lament in which there is an “I” who complains before a “you” about the difficult situation of the “he,” which is made of fragments of the victim-like “I.” In Shalev’s work, on the other hand, an “epidemic of multiplicity” is apparent in the “you” as well as in the “he” and attests to a different perception of the concept of identity. The assumption of the existence of a priori subjectivity is replaced by a perception of the “I” that is a self-performance of a masked ball of personas who express an imaginary “I” only.

Zeruya Shalev est une narratrice qui se lamente. Tout comme la poétesse Dahlia Ravikovitch qu’elle aime tant, elle a adopté le modèle de la lamentation biblique qu’elle utilise selon ses besoins. Or, à la différence de Ravikovitch, la moderniste qui cherche sa jeunesse perdue, Shalev se lamente dans un style post moderne sur une jeunesse qui n’a jamais existé et pour ce faire, elle utilise le pastiche. Ravikovitch reste fidèle au modèle biblique où le « je » se lamente auprès d’un « tu » sur les malheurs d’un « il ». Chez Shalev, en revanche, on trouve plusieurs « je » qui parlent de plusieurs « il », ce qui témoigne d’un concept tout à fait différent de l’identité : le « je » n’est que plusieurs personnages cachés qui forment ensemble un « je » imaginaire.

צרויה שלו היא מספרת מקוננת. כדליה רביקוביץ, המשוררת האהובה עליה, היא אימצה את מודל הקינה המקראי ועיבדה אותו בהתאם לצרכיה. ואולם, בהבדל מרביקוביץ המודרניסטית, המקוננת בשירתה על נעוריה האבודים, שלו מקוננת בסגנון פוסט מודרניסטי על נעורים שכנראה מעולם לא היו ועושה שימוש בפסטיש. ההבדל בין השתיים מתבטא בעיקר בעמדת הדובר או המספר. רביקוביץ נאמנה לתבנית המקראית, בה ה"אני" מקונן בפני ה"אתה" על מצבו הקשה של ה"הוא". ביצירתה של שלו, לעומת זאת, תופעת ריבוי ה"אתם" כמו גם ה"הם" מעידה על תפישה שונה של מושג הזהות. ההנחה של קיום אפריורי של סובייקטיביות מתחלפת בתפישה של "אני" שאינו אלא עיצוב של אוסף מוסווה של פרסונות המבטאות "אני" דמיוני בלבד.