Elie Wiesel et la célébration du judaïsme : entre l’identité collective du passeur, du conteur, et l’identité individuelle du narrateur et du témoin

Résumé Fr En He

Dans l’œuvre multiforme d’Elie Wiesel chacun de ses ouvrages représente une nouvelle stratégie par laquelle le survivant de la Shoah tente de remplir de sens sa propre survie. La série des Célébrations (biblique : 1975 ; prophétique : 1998 ; talmudique : 1991 ; hassidique : 1972 et 1981) se donne pour mission de préserver, de transmettre et d’actualiser les sources juives, trésor collectif du peuple d’Israël. Il ne s’agit ni d’ouvrages d’érudition, ni d’une entreprise de vulgarisation. Dans les Célébrations, Wiesel se veut à la fois témoin impliqué, simple passeur mais aussi conteur. L’auteur-conteur dit « nous » : « nos maîtres », « notre histoire », créant, ce faisant, une intimité avec ses lecteurs. Il destine essentiellement ces récits au peuple juif pour lui permettre de se les réapproprier, mais aussi à l’humanité tout entière qui peut en devenir plus riche. Le « nous » constitue aussi une interpellation pédagogique : « Écoutons le Midrash », « Relisons le texte ». Parfois le « nous » est l’expression du conteur qui hésite à dire « je » : « notre démarche », « essayons de… », etc. Quand il dit « je », Wiesel revendique son appartenance à la tradition de son peuple, mais affirme aussi la légitimité de son interprétation personnelle des récits oraux et des textes qu’il revisite, à la lumière de son époque et de sa propre expérience. Plus souvent « le conteur » se désigne lui-même en tant que tel, à la troisième personne, comme s’il renonçait à son identité propre et s’effaçait derrière les sources qu’il prétend rapporter fidèlement, dans plusieurs versions transmises par la tradition populaire. Pourtant, c’est bien l’enfant en lui qu’il veut amener à témoigner, l’enfant naïf et innocent d’avant la Shoah, entouré de ses condisciples et de ses maîtres dont la plupart ont sombré dans les massacres et qu’il souhaite ramener à la vie, avec leur perception du monde et l’omniprésence des légendes juives. C’est par l’annulation du temps de l’histoire et la restitution d’un éternel présent que Wiesel passe insensiblement du « nous », du « il » du conteur, au « je » du témoin, du maillon dans la chaîne, du narrateur subjectif.

In Elie Wiesel’s multifaceted work, each volume represents a new strategy by which the Holocaust survivor tries to fulfil the meaning of his own survival. The “Celebration” series (Biblical Celebration : 1975 ; Prophetic Celebration : 1998 ; Talmudic Celebration : 1991 ; ‘Hasidic Celebration[2] : 1972 and 1981) aims to preserve, transmit and re-express Jewish sources which are the collective treasure of the children of Israel. These books are neither scholarly studies, nor works of popularisation. In his Celebrations, Elie Wiesel means to be simultaneously an eyewitness, personally involved in his narration, a mediator, and a storyteller. The author-storyteller says “We” : “our masters”, “our History”, thus creating a sense of intimacy with his readers. He primarily speaks to the Jewish people, whom he wants to give the possibility to re-appropriate these narratives, but also to mankind as a whole, which can be enriched by them. This “we” also works as a pedagogical appeal : “Let us listen to the Midrash”, “Let us reread the text”. Sometimes, the “we” embodies a storyteller reluctant to say “I” : “our endeavour”, “let us try to”, etc. When saying “I”, Wiesel asserts both his commitment to the Jewish oral and written tradition and the legitimacy of his personal understanding and reinterpretation of these narratives in the light of his time and his own experience. More often, the “storyteller” refers to himself as such, using the third person, as if giving up his own identity and withdrawing behind the sources he seeks to report accurately, in various versions transmitted through folk tradition. It is, however, the child in him who he wants to lead to testify, the naïve and innocent child from before the Holocaust, surrounded by his fellow students and masters, most of whom disappeared in mass murders and whose ways of perceiving the world he wants to bring back to life along with the omnipresence of Jewish legends. It is through abolishing the time of History and restoring an everlasting present that Wiesel imperceptibly moves from the “We” and the “He” of the storyteller to the “I” of the witness – a link in the chain and a subjective narrator.

ביצירתו רבת הפנים של אלי ויזל, כל אחד מספריו מהווה אסטרטגיה חדשה דרכה מנסה ניצול השואה להעניק משמעות להישרדותו שלו. סדרת ספריו׃ ״הלל ל־״ )הלל לתנ״ך, לנבואה ,לתלמוד, לחסידות( מנסה לשמר, להעביר ולנסח מחדש נכסי צאן ברזל של ארון הספרים היהודי. לא מדובר בספרים מדעיים וגם לא בפופולריזציה. בסדרה ״הלל ל־״, ויזל מתכוון לחיות בו-זמנית עד מעורב, סתם מעביר, וגם מספר סיפורים. המחבר-מספר אומר ׳אנחנו׳ : חכמינו ,תולדות העם שלנו, ובזאת הוא יוצר אינטימיות עם הקורא. הוא פונה במיוחד ליהודים כדי לאפשר להם לנכס לעצמם מחדש מדרשים ומעשיות אלא, אך גם לאנושות כולה שעשויה לצאת עשירה יותר מקריאת הספרות הזאת. ׳ אנחנו׳ יכול גם להביע רצון פדגוגי׃ בואו נקשיב למדרש, נקרא שוב את הטקסט...המספר משתמש לעתים ב ׳אנחנו׳ כאשר הוא נרתע מלהגיד ׳אני׳ : ננסה, משימתנו... ויזל אומר ׳אני׳ כשבא להדגיש את השתיכותו למסורת עמו, אך גם כדי להצדיק את פרושיו האישיים הלגיטמים של מקורות בעל פה ובכתב אותם הוא מאיר באור חדש בהתאם לתקופתו ועל סמך חוויות חייו.לעיתים קרובות המספר מעיד על עצמו בתור שכזה ובגוף שלישי : ״ המספר מוסר את מה שקיבל״, כאילו מבקש הוא לוותר על אישיותו היחודית על מנת להיעלם מאחורי המקורות אותם הוא רק מוסר בנאמנות, על פי גרסאות שונות ומגוונות. ואולם הוא מטבטא בשם הילד שבו, אותו ילד תמים מלפני השואה שהוא מביא כעד, יחד עם חבריו מספסל הלימודים ומוריו שרובם נספו והושמדו. הוא שואף להחיות אותם עם השקפת עולמם ספוג אגדות ומעשיות. הוא מבטל את זמן ההיסטוריה כדי לשרות בהווה נצחי .כך מצליח ויזל לעבור, בלי שנרגיש, מה־׳אנחנו׳ ומה־׳ הוא׳ של מספר הסיפורים, אל ה־׳ אני׳ של העד, חוליה בשרשרת, מספר סובייקטיבי. בעברית נקראת הסדרה : ״ הנשמה היהודית״, בהוצאת ידיעות אחרונות, והיא כוללת שלושה ספרים : ״ הנשמה המקראית״, ״ הנשמה התלמודית״ ו״ הנשמה החסידית״ .